תאורטיקנים העוסקים בדיאלוג ​

​

הרעיונות של הגישה הדיאלוגית בחינוך, במיוחד המושג דיאלוג, מוכרים בתיאוריות הפילוסופיות לאורך ההיסטוריה. כבר במאה החמישית לפני הספירה התייחס הפילוסוף היווני סוקרטס, למושג דיאלוג והגדירו כניהול דו שיח שמטרתו לעורר חשיבה עצמית. בובר, הפילוסוף, התייחס למושג דיאלוג, כאל מצב המאפשר לאדם להכיר את עצמו על ידי מגע עם האחר במטרה ליצור שותפות ודרכה להגיע לאמת. דיואי, איש החינוך והוגה חינוכי של המאה ה-20, מראשי מעצביו של החינוך הפרוגרסיבי, ראה בדיאלוג משא ומתן בין היחיד והחברה. רוג'רס, פסיכולוג בשנות החמישים של המאה העשרים, ראה בדיאלוג מפגש של אנשים אשר רואים את עצמם כשווי ערך. פריירה, איש חינוך במאה העשרים, טען כי הדיאלוג הוא שיח שוויוני בין לומדים ומלמדים, המבוסס על כבוד הדדי ונובע מחיי הלומדים. הפסיכולוג, גרדנר, פיתח את  'התיאוריה של האינטליגנציות המרובות'. המונח דיאלוג, על פי תאוריה זו, מתייחס לזיהוי האינטליגנציה החזקה אצל הילד ותמיכה בו באינטליגנציה זו.