תיאוריות  בבסיס החינוך הדיאלוגי

​

הרעיונות של הגישה הדיאלוגית בחינוך, במיוחד המושג דיאלוג, מוכרים בתיאוריות הפילוסופיות לאורך ההיסטוריה. כבר במאה החמישית לפני הספירה התייחס הפילוסוף היווני סוקרטס, למושג דיאלוג והגדירו כניהול דו שיח שמטרתו לעורר חשיבה עצמית (כהן, 2008). בובר, הפילוסוף, התייחס למושג דיאלוג, כאל מצב המאפשר לאדם להכיר את עצמו על ידי מגע עם האחר במטרה ליצור שותפות ודרכה להגיע לאמת (בובר, 1980). דיואי, איש החינוך והוגה חינוכי של המאה ה-20, מראשי מעצביו של החינוך הפרוגרסיבי, ראה בדיאלוג משא ומתן בין היחיד והחברה (כהן, 1983). רוג'רס, פסיכולוג בשנות החמישים של המאה העשרים, ראה בדיאלוג מפגש של אנשים אשר רואים את עצמם כשווי ערך (לביא, 1978; רוג'רס, 1977). פריירה, איש חינוך במאה העשרים, טען כי הדיאלוג הוא שיח שוויוני בין לומדים ומלמדים, המבוסס על כבוד הדדי ונובע מחיי הלומדים (גור, 2007). הפסיכולוג, גרדנר, פיתח את  'התיאוריה של האינטליגנציות המרובות'. המונח דיאלוג, על פי תאוריה זו, מתייחס לזיהוי האינטליגנציה החזקה אצל הילד ותמיכה בו באינטליגנציה זו (גרדנר, 1996).